El jardin y el gran rescate (v2)

סיפור לקטנים שבמשפחה

היה היה פעם מלך גדול מאוד.

כה גדול, עד שאיש לא יכול היה לראותו כולו בבת אחת. כה חכם, עד שידע כיצד לעשות הכול מבראשית.

יום אחד החליט המלך לבנות את המקום היפה ביותר שהיה קיים.

המלך בונה את עולמו

תחילה עשה את האור. «יהי אור!» — אמר. ויהי אור. וטוב היה מאוד.

אחר כך עשה את השמים ואת הים. אחר כך את הארץ ואת הצמחים. אחר כך את השמש ואת הירח ואת כל הכוכבים. אחר כך את הדגים ואת העופות.

ואז עשה משהו מיוחד — משהו שאיש לא ראה מעולם — את בעלי החיים הגדולים ביותר שהיו אי־פעם.

לאחדים היו זנבות גדולים כמו עצים ענקיים. לאחדים היו כנפיים והם נשפו אש. אחדים היו כה גדולים, עד שהארץ רעדה כאשר הלכו.

היום אנו קוראים להם דינוזאורים. אך המלך עשה אותם ראשונה. והם היו אמיתיים. אמיתיים מאוד.

המלך שם אותם בעולמו ואמר: «טוב מאוד.»

המתנה המיוחדת ביותר

אך למלך הייתה שמורה מתנה מיוחדת עוד יותר.

לקח מעט עפר מן הגן היפה ביותר. עיצב אותו בזהירות רבה. ואז — וזה הדבר המדהים ביותר — נפח בו.

כמו שאמא נופחת כדי לכבות את הנרות שעל העוגה. אך נפיחה זו הייתה שונה. זו הייתה נשמת המלך עצמו. והיצור התעורר.

אותו יצור נקרא אדם.

ואדם היה מיוחד, כי נשא בתוכו פיסה קטנה מן המלך. לא הייתה זו מסכה. לא היה זה תפקיד. הוא היה הוא עצמו — באמת.

מה שאדם יכול היה לעשות

המלך אמר לאדם דבר מפליא:

«כל זה שלך. שמור עליו. בעלי החיים הגדולים, העופות, הדגים — כולם מצייתים לך.»

התוכל לתאר לך זאת? אפילו בעלי החיים הגדולים בעולם שמעו בקול אדם!

והמלך עצמו הביא את בעלי החיים לראות איזה שם ייתן להם אדם. המלך המתין. המלך הקשיב. כי אדם היה חשוב מאוד, מאוד.

אפילו המלך כיבד את החלטות אדם. כה מיוחד היה.

אחר כך ראה המלך כי אדם היה לבדו. ואמר: «לא טוב היות האדם לבדו.»

אז לקח חלק מאדם — צד שלם ממנו — ומאותו חלק עשה את אישה.

ואדם ראה אותה ואמר: «סוף סוף! מישהו כמוני!»

והם חיו באושר בגן היפה ביותר בעולם.

הבעיה — הנחש השקרן

אך היה מישהו בגן שלא היה טוב.

היה זה נחש. אך לא היה זה נחש רגיל. בתוך אותו נחש היה יצור עתיק מאוד ופיקח מאוד, אשר כעס כי לאדם היה כל מה שהוא רצה.

הוא רצה את כוחו של אדם. אך לאדם היה דבר שהוא לעולם לא יוכל לו — נשמת המלך בתוכו.

אז המציא מלכודת.

הוא ניגש אל אישה.

מדוע אל אישה ולא אל אדם? כי אישה נעשתה כדי לקבל. כדי לאסוף אל חיקה. כדי לשמור. והיצור הרע רצה שתקבל דבר שלא בא מן המלך.

לחש לה:

«האומנם אמר המלך שאסור לכם לאכול מן העץ ההוא? ראי כמה יפה הוא נראה. ראי כמה טוב הוא מריח. אם תאכלי ממנו תדעי הכול — הכול — יהיה לך כוחו של המלך עצמו.»

זה מה שאישה רצתה. לא את הדעת מתוך סקרנות. את הכוח. להיות חזקה כמו זה שעשה את הכול.

ואכלה. ונתנה גם לאדם. ואדם אכל גם הוא.

הייתה זו מלכודת. הם לא זכו בכוחו של המלך. הם נכנסו לתחומו של היצור הרע.

מה שקרה אחר כך

באותו רגע הכול השתנה.

היה זה כאילו כבו אור בתוכם.

לפני כן — אדם והמלך דיברו יחד. המלך המתין להחלטות אדם. אדם שמר על הגן. הכול היה כפי שצריך היה להיות.

אחר כך — אדם התחבא.

«איפה אתה?» — קרא המלך.

ואדם יצא רועד.

המלך היה עצוב. עצוב מאוד. כי יצוריו המיוחדים ביותר שמעו בקול היצור הרע במקום לשמוע בקולו.

והם נאלצו לצאת מן הגן.

מה שהיצור הרע הרוויח

ליצור הרע היה עתה דבר שלא היה לו קודם.

לפני כן — לאדם הייתה ממשלה עליו. אדם היה חשוב יותר.

אחר כך — היצור הרע השתמש באדם ובאישה כידיו בעולם.

כי ליצור הרע אין גוף. הוא אינו יכול לגעת בדבר בכוחות עצמו. הוא זקוק לכך שיצורי הבשר יעשו את שהוא רוצה.

אז דחף את אישה לחפש כוח. ודחף את אדם להשיג את הכוח ההוא כדי שאישה תביט בו.

וכך — מבלי שאדם או אישה הרגישו — היצור הרע הניע את העולם דרכם.

הבטחת המלך

אך המלך — לפני שיצאו מן הגן — אמר דבר חשוב מאוד.

הוא דיבר אל היצור הרע אשר היה בנחש:

«יום אחד יבוא מישהו. ואותו מישהו יתקן את כל מה שהרסת.»

הייתה זו הבטחה. והמלך תמיד מקיים את הבטחותיו.

ההצלה הגדולה

עברו שנים רבות, רבות. דורות רבים. סבים רבים של סבים של סבים.

ואז עשה המלך דבר שאיש לא ציפה לו.

הוא עצמו החליט להיכנס אל העולם שברא.

כדי להיכנס היה עליו להיות כמו אדם. היה עליו להיות יצור בשר אמיתי. עם ידיים ורגליים והכול.

אז בחר באמא מיוחדת מאוד. שמה היה מרים.

היודע אתה מה פירוש שמה? זה כמו לומר: «נשמת המלך מוקפת מים.» המלך נכנס אל העולם דרכה כמו נהר הנובע ממעיין.

ונולד תינוק.

אותו תינוק נקרא יהושוע.

שמו פירושו: «יהוה — המלך — הוא ישועה.»

מדוע יהושוע היה שונה

יהושוע היה יצור בשר אמיתי. הוא רעב. הוא צמא. הוא התעייף. הוא שיחק. הוא צחק. הוא בכה.

אך הוא היה גם בן המלך.

וזה עשה אותו מיוחד באופן חשוב מאוד:

ליצור הרע לא היה דבר עליו.

הזוכר אתה כי אדם ואישה נכנסו לתחומו של היצור הרע? ולכן יכול היה היצור הרע להשתמש בהם.

יהושוע מעולם לא נכנס לתחום ההוא. מעולם לא שמע בקול היצור הרע. מעולם. ולו פעם אחת.

ליצור הרע לא היה דבר לגבות ממנו. שום חוב. שום כוח עליו.

היום האפל ביותר — והמזהיר ביותר

יום אחד חשב היצור הרע כי ניצח.

הוא גרם לאנשים לפגוע ביהושוע. ויהושוע מת.

באותו יום בכו כל חבריו. השמים החשיכו. נראה היה שהכול נגמר.

אך היצור הרע עשה טעות עצומה.

אם מישהו מת בלי חוב — בלי שנכנס לתחומו של הרע — איש אינו יכול להחזיק בו.

חוקי תחומו של הרע עצמו אמרו זאת.

וליהושוע לא היה חוב.

ביום השלישי יהושוע התעורר.

הוא קם. הוא יצא. חי.

והחוב הישן של אדם — זה שהיצור הרע שמר מאז הגן — שולם. לעולם ועד.

היצור הרע לא יכול היה עוד לגבותו.

מה שזה אומר עבורך

הזוכר אתה את נשמת המלך שהעירה את אדם?

אותה נשמה עצמה זמינה עבורך.

כאשר אתה אומר «כן, אני רוצה להיות חלק ממלכות המלך» — זה כאילו המלך נופח בך את נשמתו מחדש.

וליצור הרע אין עוד חוב לגבות ממך.

כי יהושוע שילם את הכול. הבטחת הגן התקיימה.

דבר אחד חשוב

היצור הרע עדיין כאן. אין לו הכוח שהיה לו קודם. אך הוא ממשיך לנסות.

הוא ממשיך ללחוש לכל אישה: «חפשי כוח. חפשי עוד. תמיד עוד.»

הוא ממשיך ללחוש לכל אדם: «השג כוח כדי שיראו אותך. מכוניות. כסף. תהילה. אם אין לך כל אלה, אינך שווה דבר.»

אך האדם אשר במלכות המלך יודע כי זה שקר.

אין הוא צריך לרדוף. אין הוא צריך לצבור. המלך עצמו שומר עליו.

וכאשר האדם חדל מלרדוף — היצור הרע מאבד את שליטתו.

הסוף — שהוא באמת ההתחלה

המלך מכין גן חדש.

יפה הרבה יותר מן הראשון. שבו אין יצור רע. שבו אין שקרים. שבו המלך מתהלך בין שלו כפי שתמיד רצה.

וכל אלה שאמרו «כן, אני רוצה להיות חלק מן המלכות» — יהיו שם.

לעולם ועד.

ישן במנוחה, קטן שלי. המלך שומר על שלו בעודם ישנים.

𐤕𐤄𐤋𐤉𐤌 (תהילים) 127:2

𐤀𐤌𐤍