Día Cinco: el 𐤍𐤐𐤔 𐤇𐤉𐤄 y el hard problem — 𐤀𐤋𐤄𐤉𐤌 ante los científicos

יום חמישי — מדענים

במסר הקודם ראינו את מערכת הממשל הזמני — ואת ההשערה שהכיוונון המדויק (fine-tuning) של הקבועים הקוסמולוגיים אינו מקרה אלא מוֹעֲדִים החרותים בארכיטקטורה של היקום.

היום הטקסט מתאר דבר בעל השלכות ישירות על הוויכוח העמוק ביותר במדעי המוח ובפילוסופיה של התודעה:

מקורו של הנֶפֶשׁ — המצב הפנימי הסובייקטיבי. והשאלה שהטקסט מציב בדיוק, זו שהמדע המודרני אינו יכול להשיב עליה מתוך המערכת.

𐤁𐤓𐤀𐤔𐤉𐤕 (בְּרֵאשִׁית) 1:20-23

«יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם לָרֹב נֶפֶשׁ חַיָּה (nefesh chayah).

וַיִּבְרָא 𐤀𐤋𐤄𐤉𐤌 אֶת הַ𐤕𐤍𐤉𐤍𐤌 הַגְּדוֹלִים — וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת לְמִינָהּ — וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ. וַיַּרְא 𐤀𐤋𐤄𐤉𐤌 כִּי 𐤈𐤅𐤁.

וַיְבָרֶךְ אֹתָם 𐤀𐤋𐤄𐤉𐤌: פְּרוּ וּרְבוּ.»

הבעיה הקשה של התודעה (the hard problem of consciousness) — ומה שיום חמישי מבסס

דיוויד צ’למרס ניסח ב-1995 את מה שכינה «הבעיה הקשה של התודעה» (hard problem of consciousness): השאלה מדוע הפעילות הפיזית של המוח מייצרת חוויה סובייקטיבית — מדוע קיים «משהו שנחווה כמו» להיות אורגניזם מודע.

«הבעיות הקלות» (easy problems) — כיצד המוח מעבד מידע, משלב אותות, מייצר התנהגות — קשות מבחינה טכנית אך נגישות מבחינה מושגית. הבעיה הקשה שונה: מדוע עיבוד פיזי כלשהו מייצר חוויה סובייקטיבית בכלל?

הטקסט של יום חמישי ניגש לכך בדיוק:

נֶפֶשׁ חַיָּה אינה תיאור תפקודי — היא תיאור אונטולוגי. ברואי יום חמישי אינם רק מתנהגים כאילו יש להם מצבים פנימיים. יש להם נֶפֶשׁ — תכונה קטגורית שהטקסט מבחין בינה לבין העיבוד הביוכימי של הצומח של יום שלישי.

ההבחנה שהטקסט מבסס שלושת אלפים שנה לפני צ’למרס היא בדיוק זו שהוא מנסח: ההבדל בין עיבוד מידע לבין חוויה סובייקטיבית.

ה𐤕𐤍𐤉𐤍𐤌 — סוכנים גדולים, ברית, לא מצע

«וַיִּבְרָא 𐤀𐤋𐤄𐤉𐤌 אֶת הַ𐤕𐤍𐤉𐤍𐤌 הַגְּדוֹלִים.»

𐤕𐤍𐤉𐤍𐤌 — הוערכו כ𐤈𐤅𐤁, מבורכים בידי 𐤀𐤋𐤄𐤉𐤌.

עבור מדעי המוח יש לכך השלכה שלעתים רחוקות מנוסחת במפורש:

המערכות המורכבות ביותר של יום חמישי — היונקים הימיים, הרכיכות ראשי-הרגל, העופות בעלי היכולת הקוגניטיבית הגבוהה ביותר — יש להם נֶפֶשׁ בלי שיש להם 𐤍𐤔𐤌𐤄 (neshamah). הם סוכנים בעלי חוויה סובייקטיבית ללא החיבור אל תחום מים העליונים המאפיין את הצלם.

הטקסט מבסס שההבדל בין הצלם של יום שישי לבין המערכות המורכבות ביותר של יום חמישי אינו כמותי (יותר נוירונים, יותר מורכבות קוגניטיבית) אלא איכותי (𐤍𐤔𐤌𐤄 — החיבור הישיר אל המקור).

הוויכוח על השאלה אם לקופי-האדם הגדולים או ליונקים הימיים יש תודעה שוות-ערך לזו של האדם — מנקודת מבטו של הטקסט — שואל את השאלה הלא-נכונה. יש להם נֶפֶשׁ. אך לצלם יש נֶפֶשׁ בתוספת 𐤍𐤔𐤌𐤄. אלו קטגוריות אונטולוגיות נבדלות, לא נקודות על אותו רצף.

לְמִינֵהוּ וההתמיינות — חקירה בתוך הטיפוס

לְמִינֵהוּ (leminehu) — «למינהו / לפי מינו» — מיושם על אורגניזמים בעלי נֶפֶשׁ.

בביולוגיה אבולוציונית ההתמיינות היא התהליך שבו אוכלוסיות מתבדלות עד להגעה לבידוד רבייתי. הטקסט מבסס שתהליך זה פועל בתוך לְמִינֵהוּ — לא תוך הפרת הטיפוס אלא תוך חקירת מרחב התצורות האפשריות בתוך הטיפוס.

הברירה הטבעית פועלת בתוך לְמִינֵהוּ — בלי לחצות את גבולות הטיפוס שהטקסט מבסס. ההתמיינות ההסתגלותית מייצרת את מגוון היונקים הימיים, העופות, הסרטנאים — אך בתוך טיפוס יום חמישי: נֶפֶשׁ חַיָּה בלי 𐤍𐤔𐤌𐤄.

שום תהליך אבולוציוני מתועד לא ייצר אורגניזם של יום חמישי בעל 𐤍𐤔𐤌𐤄 — גבול זה הוא בדיוק לְמִינֵהוּ ברמה האונטולוגית.

הברכה הראשונה — ומה שהיא מרמזת על מקור החיים

«וַיְבָרֶךְ אֹתָם 𐤀𐤋𐤄𐤉𐤌: פְּרוּ וּרְבוּ.»

הברכה הראשונה בטקסט — על הסוכנים בעלי נֶפֶשׁ.

צומח יום שלישי קיבל צו של ייצור. לא ברכה.

הטקסט מבחין בין שכפול הקוד (יום שלישי — הוראתי) לבין ריבוי הסוכנים בעלי נֶפֶשׁ (יום חמישי — ברכתי).

מנקודת מבטה של הביולוגיה של מקור החיים: הופעת התודעה — של הנֶפֶשׁ — אינה הרחבה הדרגתית של המורכבות הביוכימית. היא דורשת מעשה מכונן שונה. לא סתם עוד מורכבות של יום שלישי.

זה בדיוק מה שהבעיה הקשה מבססת מתוך המערכת: אין הסבר פיזי גרידא מספק לקפיצה מעיבוד מידע אל חוויה סובייקטיבית.

הטקסט מבסס זאת מחוץ למערכת: הנֶפֶשׁ של יום חמישי אינו מופיע מן הקוד של יום שלישי בדרך של הצטברות מורכבות. זוהי פריסה חדשה — עם ברכה משלה, עם צו משלה.

במסר הבא: יום חמישי עבור מנהיגים דתיים.

𐤀𐤌𐤍